הזאב והצב: India Day 1

לפני שתים עשרה שנים, כשהודו ואני התחלנו רומן שהיה סודי בהתחלה ומאד פומבי אחר כך, הייתי זאבה . קופצת על טרף, גומעת מרחקים בגמישות, לא בולמת אף אינסטינקט. וכשהערב יורד נשארת עם הבדידות ההיא, של הערבות.

בשש בערב יצאנו לדרך.
שני קטנטנים
זוג הורים מתאוששים. עוד כואבים, עוד חסרים.
שבע מזוודות ותיקים (מחציתם לא שלנו בכלל).


והדרך היתה נעימה כל כך יחד. אפילו שלוש הטיסות, שדות התעופה עם הריח הנוכח ההוא, של השתן, ומחול הזיעה המיומן שמחפש לו במה.

בשדה התעופה ב Dehradunעצרתי אחריהם, והחזקתי את הרגע באצבעות. במצלמה. אבא, גדול, חסון ושני בנים מעריצים בצידיו וברקע שדה תעופה בגודל אפון. הודו.




כבר בנחיתה בשדה הראשון הילדים הזכירו לי עד כמה בצלמנו ודמותנו עשינו אותם. כן, שונים, אבל מאותם החומרים.

נוודים.

ולראייה, מצעים מהבית וריח מוכר במקום זר.
והנה, זה בית.
כבר בית.
ובנעימות הזו, הפשוטה והנוכחת, ישבנו בצל עץ צפצפה וגרילנדיות צבעוניות, במסעדה בקצה ההר הגדול שמול רישיקש. הילדים רדפו אחרי אורות צבעוניים ואנחנו התענגנו על הטעם הזה של קינמון והל ומסאלה. הצ'אי של הודו.
ואיך כבר בערב הראשון, שפעם בהודו היה ערב הקושי הגדול, ההסתגלות והבדידות, יש בית ומשפחה ואהבה עוטפת.

רוח של נובמבר בראש ההר מול המרפסת הקטנה שלנו ב high bank. ואל מול הפסטורליה של הירוק על כל ההר, גם קולות הנפצים המבהילים של חג הדיוואלי מתחת למלון שלנו. אורבים, מרעימים. וזו הודו שלי.
שלי.

הודו של הניגודים שממתינים בסבלנות זה לזה בפינה, עד לרגע ההוא של ההתמזגות. הרגע ההרמוני שממנו והלאה הכל נראה טבעי כל כך.






ורגע לפני שסוגרים את היום, חשבתי. כן, זה נכון, כשצריך אני אחשוף ניבים מאיימים, אולי אפילו אנגוס באכזריות, אבל אני מזמן לא הזאבה ההיא מלפני שתים עשרה שנים. היום אני צבה. גדולה ומכוונת. ואת הבית שלי הבאתי איתי, כאן על הגב.