מצאנו אשראם על הגנגס, מבודד ומרוחק בזכות מורן וירדנה.
האשראם של
אושו.
גן עדן מבורך ויפיפה על המים. פה מקבלים בשמחה את הילדים ואת הרעש והצווחות
וההרס הילדותי שהם משאירים אחריהם.
מסביבנו ג'ונגל, לפנינו הנהר בטורקיז מושלם.
מעיין ואני הולכים למדיטציות לסירוגין, בזמן שהשני מטייל עם הילדים או
משחק איתם בגנגס. הקהילה ההודית של אושו פה באשראם מחבקת אותנו אליה בנדיבות
וקבלה. ואני מתרגשת.  |
| כלב מביט למטה |
 |
| יוגה לכל המשפחה |
הנה, אנחנו כאן וזו המשפחה שתמיד חלמתי שתהיה. משפחה מטיילת, מסתגלת,
של מדיטציות באשראם ופתיחות למה שיבוא. ואני מזהה, איך משברי שברים, בורות ובסיס
כל כך חסר ורעוע, כל אחד יכול לייצר לו את חלקת האלוהים שלו. את החלום הקטן שלו,
שמתגשם.
"כולם מתלוננים שהם לא מקבלים מספיק אהבה. מבן הזוג, מההורים, מהילדים, מהחברים או האחים, מהבוס בעבודה" הסביר המורה הזקן במדיטציה הראשונה, במבטא הודי קשה לפענוח. "אבל האחריות לאהבה היא עלינו, לא על מישהו אחר. והנשימה, הוא אמר, היא הצעד הראשון לנתינה. הצעד הראשון לאהבה". ובא לי להקשיב לבירבור הרוחני הזה כל החיים. כמה הייתי שמחה שמורה זקן יוביל אותי בכל ההחלטות שאקח בחיים ויברבר, יברבר. לא אכפת לי כמה טון של spiritual crap בא לו להעמיס עליי. העיקר שככה יראה כל יום.
הנה, שמונה ימים מתוך החיים. שמונה ימים רנדומלים. כמה כאב ואובדן,
כמה פרידה וחיבור, כמה בכי וצחוק. לפני חודש נפרדנו ממנה, לפני חמישה ימים קיבלנו
בשורות עצובות ושלשום התאבד בארץ חבר שלי. זו כמות הכאב שמכילים שמונה ימים
בחיינו. ואולי בחיים של כל משפחה. ובכל אחד מהימים גם צחקנו, מהלב, שמחנו וגם סתם
עשינו דברים פשוטים. רקדנו עם הילדים באמצע רחוב הודי סואן, קפצנו החוצה מהריקשה
באמצע כביש ראשי בכדי לחפש לנטע מקום לקקי בין הפרות, הזוהמה והתנועה הסואנת וגם
סתם התכרבלנו יחד עם הילדים במיטה גדולה בריח טחב, גאים ורגועים, בסוף היום.
ואושו מביט עליי עכשיו בעיניים הגדולות, השובבות שלו, מתוך תמונה
תלויה על קירות הבמבוק של הבודהא הול.
אהבה מתחילה בנשימה.
יקרה, לא ידעתי שאת גם כותבת כל כך יפה!
השבמחקאם היינו יודעים לחוות את כל מה שהחיים מביאים לנו כמו שאת מצליחה בכמה ימים שם בהודו...
תודה יקירה שלי. אמן ונדע להסתכל על כל יום כמתנה. נשיקות וגעגועים
השבמחק