(ספוילר:
פוסט רגשני במיוחד....)
במרפסת שלנו חיכתה קופה, אמא. הילדים האכילו אותה בננות ושיחקו איתה.
איפה עוד יש להם הזדמנות כזו? מעיין שאל כשנתן לה את מלאי הפירות שלנו. רק בגן
חיות.
ואני קוטפת את פירות המדיטציה כל יום
ועדיין מגיעות ההפתעות והבוקס בבטן.
ישבתי אתמול למדוט במקדש "עירוני"
נעים ליד המלון. אחרי שהגונג נשמע וכיבו את האורות, התרכזתי, נשמתי. עד השלב
האחרון של המדיטציה הייתי באקסטזה ושום דבר לא הוציא אותי מזה. לא הפצצים שהצעירים
עדיין מפוצצים ברחובות, לא השיעול של המודטים האחרים. פשוט שקט והתעלות.
עד שנשמע בכי של תינוקת, מהבית הסמוך.
זה הבכי של שבע בערב. ששובר אותי. בכי
שלפני שינה. והיא בכתה וכל הגוף שלי קרא לי ללכת לבית הסמוך ולחבק ולערסל ולהרגיע.
והשיר ההוא של לאה שבת התנגן לי בראש ולא נתן לי לשחרר. בכל בדידות שגדלה בצל,
צריך לתת מקום ולערסל.
"ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי
וכוכב אחד שהוא שלי
וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים"
/ לאה שבת
בהימאליה, שם במקום הכי גבוה שהגענו אליו,
החזקתי את התמונה הברורה שלה מהאולטראסאונד בתלת מימד, כמה היתה דומה לסיון. כל
כך. והראיתי לה את ההרים המושלגים, אליהם הגענו בזכותה.
וילדה קטנה שהיא שלי וחתיכת שמיים.
אאווווווףףףףףףף
השבמחקאין לך מושג כמה ריגשת
השבמחק