יום שני, 30 בנובמבר 2015

הפרידה מהודו : Day 22

Time to say goodbye

כבר בבוקר, כשפקחנו עיניים, ירדה עלינו הכבדות הזו, של הסוף. מעיין עצוב ואני כל הזמן אני נאנחת. איך אפשר להגיד שלום?

ובא לי להתיישב ליד כל איש שמתרווח על המדרכה, לשתות צ'אי ביחד מכוסות חימר זולות ולגעת בטיקה של כל אישה בדרך, לתת לאצבעות לכוון אותי לעין השלישית שלה, ולראות לתוך הנשמה. וגם להציץ מחלון המרפסת המתפוררת פה מולי על כל התנועה והשאון, ולתלות כביסה עם הסבתא הנמרצת על חבלים בין קורות בטון חשוף. וככה, להעמיד פנים שנולדתי וגדלתי פה ואעביר פה עוד כמה גלגולים בטבעיות ובשקט.

אני מכירה את העצבות הזו. היא עצבות של פרידה מאהוב/ה, מחבר נפש. כשמשאירים מאחור גם חלק מאיתנו. זאת הודו בשבילנו. אחות. אהובה. אמא מחבקת.

הלוואי ויכולתי לקחת איתי הביתה את האור המיוחד הזה שיש בין העצים הגבוהים ברחובות העמוסים, זה שעוטף את הפנים הכהות בכל מקום בהילה מיוחדת. מי שהיה פה, מכיר. האור של הודו.

בארוחת הבוקר של המלון המפואר שלנו, מעיין חיסל כמויות עצומות של אוכל.
רעב, הא? אמרתי לו בעוקץ.
לא, הוא ענה לי. בכלל לא רעב. אבל אני בפאניקה. כי תכף הכל נגמר.
כי תכף נגמרת לנו הודו.

ואני דולה מהזכרון את כל המקומות המופלאים שהכרתי פה בכל השנים של הרומן הזה עם הודו: רג'יסטאן והסיקים, דרג'ילינג, דהרמסלה, רישיקש, אגרה, גואה, קראלה, בומביי, קוצ'ין, לומביני, דלהי ועוד ועוד ועוד. וברור לי, שעוד נחזור.


הנה, הודו. מילה שלי. אנחנו עוד נחזור.


חתונת מונסון: India day 21

הכלה ארטי שלנו זורחת והמבט הזה הוא כל הודו בשבילנו ומסכם את הפסטיבל הצבעוני הזה

אני זוכרת את הקסם הזה, בסרט ההודי הכי יפה שראיתי "חתונת מונסון", הרבה שנים אחורה. הגשם שהביא את כולם יחד וחיבר. והיתה לי איזו תקווה בוליוודית שגם כאן נצטופף כולם בחתונה תחת אוהל לבן גדול, נשמח ונחסה מהגשם.
אז נכון, גשם לא היה בחתונה הזו, אבל כן הרגיש לי שחסינו כולם יחד. שלושה ימים של פסטיבל חתונה וחמישה ימים בבומביי.
כמה צבעים היו בקרנבל הזה: חינה הודית בוליווד סטייל, מסיבת תה בפנטהאוז שמשקיף לים, טקס נוצרי טבין ותקילין בכנסיה יפיפיה כשכולנו שרנו יחד "הבאנו שלום עליכם" ומסיבת חתונה בגן אירועים יוקרתי.




וגם הפאשלות הקטנות מאחורי הקלעים שנצחק עליהם עוד הרבה אחרי כך: איך הסתובבתי עם רוכסן שמלה פתוח עד הישבן במסיבת הקוקטייל וכולם חשבו שזה העיצוב אז אף אחד לא סיפר לי ואיך נטע פירק את כל הפרחים והצמחים בכל אחד מהאירועים והשאיר שובל שאריות מחשידות על הרצפה ואיך שכחתי לשים את תחתית השמלה השקופה בחתונה עצמה וגיליתי רק בסוף הערב למה קיבלתי הרבה מבטים מחוייכים.

 וזו תיזכר לי כחתונת המונסון שלנו. שמחה, צבעונית וכאוטית. נו, הודו.



יום שבת, 28 בנובמבר 2015

החיים בסרט: India Day 19

בקומה ה- 19 מעל בומביי אפשר להרגיש את האינסופיות של העיר. כמו סאו פאולו, גם העיר הזו לא נגמרת.

בעיר הזאת החיים הם סרט. של בוליווד.







המארחים הנדיבים שלנו שיכנו אותנו במלון מפואר, הרעיפו עלינו כל טוב, הצמידו לנו נהג לארבעה ימים, תפרו לנו בגדים לחתונה, האכילו, השקו והקיפו אותנו באהבה.













והנה מהפשטות והעירום החומרי של רישיקש והההימאליה, אנחנו כאן, בתוך השפע הזה. בדיסאוריינטציה של מי שעד לפני שלושה ימים עוד התקלח ב bucket  ועכשיו מותח רגליים בתוך אמבטיה מפוארת, אנחנו מופתעים.
בא לי לחזור הביתה ולנקות את כל הבית ממותרות. להעיף, לתת ולהשאר עם מה שצריך בשביל לחיות. עם מה שצריך בשביל שפע מבפנים.

הסתכלנו על השמחה המדבקת של ההודים בחינה. כולם רקדו בתיאום מוחלט את כל התנועות. גם הנציגות הישראלית המכובדת בחתונה והדיפלומטים נענו ישבנים עם כולם. זה מדבק. בוליווד זו לא תעשייה של סרטים. בוליווד זו תרבות ואורח חיים. זה החלומות וגם הכאן והעכשיו.


והשמחה הזו, כמה שדבקה גם בי וכמה שהביאה גם אותי לבמה לנענע עם כולם, גם שיקפה לי את הצל ההוא. הנה, דרך יפה בארץ זרה, שמחה מדבקת, צבעוניות ואושר ערום ובתוכם יש לי גם פינה אחת מקופלת בלב, כמו אוזן שהשארתי בספר קריאה, בולטת, חדה ומסמנת לי את הזכרון הטרי של האובדן, שילך איתי תמיד, גם אם ידהה. 

יום הולדת: India Day 18



אתמול, לפני השינה, סיון ביקש ממני לספר לו סיפור. אז סיפרתי לו את הסיפור הכי יפה שאני מכירה: סיפור ההולדת שלו.


איך נולד בבית ביפו על הים, ששומעים ממנו את הגלים והים צובע את כל החלונות בכחול. והרגע הזה, על המיטה הגדולה שלנו, כשהוא הגיח, היה קסם. ואז נשארנו רק שלושתנו במיטה. מעיין מצד אחד, אני בשני ובנינו סיון. והוא היה כל מה שאי פעם חלמנו.
היום לפני חמש שנים.
במבצע צבאי מרשים, הצלחנו להגניב לרכבת לדלהי מבלי שסיון ידע, עוגת שוקולד שהכינו לנו ערב לפני עם כיתוב במיוחד בשבילו, ביחד עם הר של מזוודות ותיקים.







הכרחנו את כל הרכבת לנפח לו בלונים ושמענו את הגרסא ההודית ל"היום יום הולדת". סיון נשף על הנרות בזמן שהשאר מתצפתים שהכרטיסן לא מגיע, כי ברכבת הודית אסור להדליק אש.


והמסע הזה מרישיקש לבומביי, ברכבת, בטיסה, בשלוש מוניות, בא להם בקלות, לילדים. גם לנו. 



יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

אלוהי הדברים הקטנים: Day 16

הדברים הקטנים שהפכו ימי חול לימי קודש. ימי משפחה ורגעים קטנים שהיו לנו גדולים. הכי גדולים בפשטותם.

לעשות יוגה יחד


להאכיל קופים, פרות וכלבים
 שיעורי ציור (נטע) גאוגרפיה (סיון) והרס מסעדות (אל תסתכלו עליי)


לתת לאמא גנגה מתנה

 להשתולל בגנגס. כמה נקי פה!





 לעשות שעווה אצל הודית :)


לעשות חברים חדשים

לאבד סבלנות ולהרוויח אותה מחדש
ולשבת בסוף היום למדיטציה, להגיד תודה ולחבק.

והירח כמעט מלא.
וכשיתמלא ניסע מפה לחתונה בבומביי. ורישיקש נוזלת לי בין האצבעות. ובא לי שהטיפות שלה ישארו איתנו לתמיד.
כששטפתי את שלוש הקערות שלנו בכיור היום, שליוו אותנו כל המסע, אמרתי למעיין שעכשיו, כשנחזור, שפע הכלים בבית ייראה לנו מוגזם ומיותר. בית עם שני חדרי שינה, ארונות ענק של בגדים, ארבע מגירות נעליים, מקרר גדול של אוכל, שתי מכוניות. המעט שיש לנו כאן מרגיש המון.
שאלתי אותו איך אפשר להביא את השפע הזה, במעט, גם הביתה? ובכלל, מה מתוך החוויות, התובנות שלנו כאן באמת ניקח איתנו ונאמץ ביומיום?


פתאום זה מרגיש מוזר לחשוב שנישן בנפרד מהילדים. התרגלנו לביחד הזה. ומה נעשה עם 700 סירים? ועם ההרים של הכביסה שאנחנו מייצרים? וחוץ מיום שבת, מתי עוד אנחנו מתכרבלים במיטה עם הילדים עד 11 ורק אז מתגלגלים לנו לאיטנו ופתוחים לכל מה שיביא יום? ואיפה הילדים פוגשים חיות בבית? בחצר? ברחוב? ולומדים גאוגרפיה ושפות מאנשים שהם פוגשים כל יום? 

יום ראשון, 22 בנובמבר 2015

לתת מקום ולערסל: India day 15

(ספוילר: פוסט רגשני במיוחד....)

במרפסת שלנו חיכתה קופה, אמא. הילדים האכילו אותה בננות ושיחקו איתה. 

איפה עוד יש להם הזדמנות כזו? מעיין שאל כשנתן לה את מלאי הפירות שלנו. רק בגן חיות.
ואני קוטפת את פירות המדיטציה כל יום ועדיין מגיעות ההפתעות והבוקס בבטן.

ישבתי אתמול למדוט במקדש "עירוני" נעים ליד המלון. אחרי שהגונג נשמע וכיבו את האורות, התרכזתי, נשמתי. עד השלב האחרון של המדיטציה הייתי באקסטזה ושום דבר לא הוציא אותי מזה. לא הפצצים שהצעירים עדיין מפוצצים ברחובות, לא השיעול של המודטים האחרים. פשוט שקט והתעלות.

עד שנשמע בכי של תינוקת, מהבית הסמוך.

זה הבכי של שבע בערב. ששובר אותי. בכי שלפני שינה. והיא בכתה וכל הגוף שלי קרא לי ללכת לבית הסמוך ולחבק ולערסל ולהרגיע. והשיר ההוא של לאה שבת התנגן לי בראש ולא נתן לי לשחרר. בכל בדידות שגדלה בצל, צריך לתת מקום ולערסל.

"ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי
וכוכב אחד שהוא שלי
וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים"
/ לאה שבת

בהימאליה, שם במקום הכי גבוה שהגענו אליו, החזקתי את התמונה הברורה שלה מהאולטראסאונד בתלת מימד, כמה היתה דומה לסיון. כל כך. והראיתי לה את ההרים המושלגים, אליהם הגענו בזכותה.


וילדה קטנה שהיא שלי וחתיכת שמיים.

הדרך והביחד: India day 14

היה נפלא לקום במלון המפנק על הגנגה, באמצע הדרך חזרה מהרי ההימאליה. האוויר פה נקי והשקט, הציפורים.
היום אנחנו נוסעים חזרה לרישיקש.
לפנות בוקר, קמתי דואגת, לאיזה גסטהאוס נמשיך עכשיו? ומעיין צחק: "את מריצה סרטים כאילו שאת לא סומכת על הודו".
וצחקתי גם. איך הוא תמיד צודק.
עשינו מסע של 440 ק"מ, שבמונחים ישראלים היה לוקח לא יותר מחמש שעות, אבל נהיגה על מצוק בנתיב יחיד כשהדרך היא דו כיוונית, מכתיבה מהירות של 30 קמ"ש. אז המסע כולו לקח לנו 14 שעות. נו, הודו, זה ברור.

ואני נדהמת לגלות איך הודו התבגרה לי, איך אני התבגרתי לה. זה מסע, אז יקח כמה זמן שיקח, אני אומרת. פעם הייתי משתגעת מההתנהלות הזו. היום אני מברכת עליה, צוחקת ונוכחת בה. אתמול נתקענו מתחת לצוק במשך שעה בגלל משאית שלא הצליחה לעבור בדרך המצוק במרווח קטנטן שמתאים אולי למכונית משפחתית. וההודים יוצאים מהמכוניות להסתכל ושום דבר לא מתקדם.



אז יצאנו להסתכל בהצגה ולא הפסקנו לצחוק. המשאית תקועה? זה זמן טוב להפסקת במבה ותחרות זריקת אבנים לנהר.

ואני נזכרת בטיול עם אבא שלי ואחת מנשותיו לאירלנד, לפני כמעט עשרים שנים. אחרי כל חמש דקות של נסיעה, הוא עצר, יצא מהרכב להתפעל מהירוק והאחו, הצוקים והים, להשתאות וגם לצלם.
"אף פעם לא נגיע ככה", התלוננתי.
והוא אמר שמה שחשוב זה הדרך והביחד.


ועכשיו אני האמא, ורוצה שהדרך עם הילדים והביחד ימשכו לנו לתמיד. 
הגברים נפרדים מהכלבה לישה, שהפכה לאהובת נפשו של סיון ופילסה לה דרך ללב של כל אחד מאיתנו.
הגענו במיוחד להפרד ממנה אחרי 3 ימים של מסע בהימאליה, לבקשתו של סיון שהיה צריך לעשות איתה סגירה. היה מרגש ולישה בכתה ויללה כשראתה אותנו שוב. זה נגמר, איך לא? בהבטחה שניקח כלבה כזו בדיוק כשנחזור ארצה :)