הדברים הקטנים שהפכו ימי חול לימי קודש.
ימי משפחה ורגעים קטנים שהיו לנו גדולים. הכי גדולים בפשטותם.
לעשות יוגה יחד
להאכיל קופים, פרות וכלבים
לתת לאמא גנגה מתנה
לעשות שעווה אצל הודית :)
לעשות חברים חדשים
לאבד סבלנות ולהרוויח אותה מחדש
ולשבת בסוף היום למדיטציה, להגיד תודה
ולחבק.
והירח כמעט מלא.
וכשיתמלא ניסע מפה לחתונה בבומביי. ורישיקש
נוזלת לי בין האצבעות. ובא לי שהטיפות שלה ישארו איתנו לתמיד.
כששטפתי את שלוש הקערות שלנו בכיור היום,
שליוו אותנו כל המסע, אמרתי למעיין שעכשיו, כשנחזור, שפע הכלים בבית ייראה לנו מוגזם
ומיותר. בית עם שני חדרי שינה, ארונות ענק של בגדים, ארבע מגירות נעליים, מקרר גדול
של אוכל, שתי מכוניות. המעט שיש לנו כאן מרגיש המון.
שאלתי אותו איך אפשר להביא את השפע הזה,
במעט, גם הביתה? ובכלל, מה מתוך החוויות, התובנות שלנו כאן באמת ניקח איתנו ונאמץ
ביומיום?
פתאום זה מרגיש מוזר לחשוב שנישן בנפרד
מהילדים. התרגלנו לביחד הזה. ומה נעשה עם 700 סירים? ועם ההרים של הכביסה שאנחנו
מייצרים? וחוץ מיום שבת, מתי עוד אנחנו מתכרבלים במיטה עם הילדים עד 11 ורק אז
מתגלגלים לנו לאיטנו ופתוחים לכל מה שיביא יום? ואיפה הילדים פוגשים חיות בבית?
בחצר? ברחוב? ולומדים גאוגרפיה ושפות מאנשים שהם פוגשים כל יום?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה