בניו זילנד, 13 שנים אחורה, עליתי על ההר הגבוה בקווינסלנד בשביל
ללוות חבר שרצה לעשות רחיפה במצנח עם מדריך. זו היתה הדרך שלו לנצח פחד גבהים. אבל
כשהגיעה השעה להתחבר לריתמות, הוא השתפן.
"זה קל, אמרתי לו, תוך כדי שהמדריך מחבר אותי למצנח בכדי להדגים
לו איך זה קורה על הקרקע, תרוץ עד קצת המצוק, תעצום עיניים וכשתרגיש מספיק אמיץ,
תפתח". כשהסתובבתי חזרה קדימה, כבר היינו על קצה המצוק. אני לא התכוונתי לרחף,
אלא רק לדרבן את החבר ואז לרדת מההר, אבל למדריך היו תכניות אחרות. ככה מצאתי את
עצמי בגובה של 800 מטרים, מרחפת, מתלהבת וצורחת בהתרגשות.
"con emociones"? שאל
אותי המדריך הספרדי, שידע מעט מאד אנגלית, למרות ניו זילנד. הוא רצה לדעת אם אני
מחפשת את הגרסא עם האדרנלין.
" Claro!" עניתי ברוח. והוא
עשה כאלה תעלולים עם המצנח שלדעתי היו בלתי אפשרים פיזיקלית ונהניתי כל כך.
וככה זה מרגיש, לצאת להימאליה, אפילו רק לשלושה ימים, עם שני קטנטנים.
לסוע על הרכס הגבוה בדרך לשלג. לא ידעתי עד כמה והתחלתי להבין רק אחרי הפעם
השלישית שסיון הקיא בנסיעה. הוא היה כל כך מסכן וכל כך גיבור ועל הכביש יכולנו
לעצור בכל פעם לכמה דקות אבל לא יותר, כי מסוכן.
 |
| סיון אחרי שהקיא. כזה גיבור וחכם |
והילדים? אם יכלו היו לבחור, אולי היו מעדיפים להוולד להורים פחות
הרפתקניים?
בשבילי המסע הזה שווה שנים שלמות של חינוך פורמאלי. יותר חשוב שילד
ידע לחשב סינוס וקוסינוס ומשוואות בשני נעלמים או שידע עוד שפה, עוד תרבות? שידע
איך מסתדרים בטבע ואיך לאהוב, גם אנשים זרים וחיות, איך מייצרים חברויות ולסמוך על
היוניברס שיביא טוב.
 |
| הנוף מהמלון בדרך להימאליה |
אם נקום מחר אנרגטיים ואופטימים, נמשיך לפסגה. אם לא, נשאר או נחזור.
לאט לנו, אני מזכירה לעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה