היה נפלא לקום במלון המפנק על הגנגה, באמצע הדרך חזרה מהרי ההימאליה. האוויר
פה נקי והשקט, הציפורים.
היום אנחנו נוסעים חזרה לרישיקש.
לפנות בוקר, קמתי דואגת, לאיזה
גסטהאוס נמשיך עכשיו? ומעיין צחק: "את מריצה סרטים כאילו שאת לא סומכת על הודו".
וצחקתי גם. איך הוא תמיד צודק.
עשינו מסע של 440 ק"מ, שבמונחים ישראלים היה לוקח לא יותר מחמש
שעות, אבל נהיגה על מצוק בנתיב יחיד כשהדרך היא דו כיוונית, מכתיבה מהירות של 30
קמ"ש. אז המסע כולו לקח לנו 14 שעות. נו, הודו, זה ברור.
ואני נדהמת לגלות איך הודו התבגרה לי, איך אני התבגרתי לה. זה מסע, אז
יקח כמה זמן שיקח, אני אומרת. פעם הייתי משתגעת מההתנהלות הזו. היום אני מברכת
עליה, צוחקת ונוכחת בה. אתמול נתקענו מתחת לצוק במשך שעה בגלל משאית שלא הצליחה
לעבור בדרך המצוק במרווח קטנטן שמתאים אולי למכונית משפחתית. וההודים יוצאים
מהמכוניות להסתכל ושום דבר לא מתקדם.
אז יצאנו להסתכל בהצגה ולא הפסקנו לצחוק. המשאית תקועה? זה זמן טוב
להפסקת במבה ותחרות זריקת אבנים לנהר.
ואני נזכרת בטיול עם אבא שלי ואחת מנשותיו לאירלנד, לפני כמעט עשרים
שנים. אחרי כל חמש דקות של נסיעה, הוא עצר, יצא מהרכב להתפעל מהירוק והאחו, הצוקים
והים, להשתאות וגם לצלם.
"אף פעם לא נגיע ככה", התלוננתי.
והוא אמר שמה שחשוב זה הדרך והביחד.
ועכשיו אני האמא, ורוצה שהדרך עם הילדים והביחד ימשכו לנו לתמיד.
 |
| הגברים נפרדים מהכלבה לישה, שהפכה לאהובת נפשו של סיון ופילסה לה דרך ללב של כל אחד מאיתנו. הגענו במיוחד להפרד ממנה אחרי 3 ימים של מסע בהימאליה, לבקשתו של סיון שהיה צריך לעשות איתה סגירה. היה מרגש ולישה בכתה ויללה כשראתה אותנו שוב. זה נגמר, איך לא? בהבטחה שניקח כלבה כזו בדיוק כשנחזור ארצה :) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה