יום שני, 30 בנובמבר 2015

הפרידה מהודו : Day 22

Time to say goodbye

כבר בבוקר, כשפקחנו עיניים, ירדה עלינו הכבדות הזו, של הסוף. מעיין עצוב ואני כל הזמן אני נאנחת. איך אפשר להגיד שלום?

ובא לי להתיישב ליד כל איש שמתרווח על המדרכה, לשתות צ'אי ביחד מכוסות חימר זולות ולגעת בטיקה של כל אישה בדרך, לתת לאצבעות לכוון אותי לעין השלישית שלה, ולראות לתוך הנשמה. וגם להציץ מחלון המרפסת המתפוררת פה מולי על כל התנועה והשאון, ולתלות כביסה עם הסבתא הנמרצת על חבלים בין קורות בטון חשוף. וככה, להעמיד פנים שנולדתי וגדלתי פה ואעביר פה עוד כמה גלגולים בטבעיות ובשקט.

אני מכירה את העצבות הזו. היא עצבות של פרידה מאהוב/ה, מחבר נפש. כשמשאירים מאחור גם חלק מאיתנו. זאת הודו בשבילנו. אחות. אהובה. אמא מחבקת.

הלוואי ויכולתי לקחת איתי הביתה את האור המיוחד הזה שיש בין העצים הגבוהים ברחובות העמוסים, זה שעוטף את הפנים הכהות בכל מקום בהילה מיוחדת. מי שהיה פה, מכיר. האור של הודו.

בארוחת הבוקר של המלון המפואר שלנו, מעיין חיסל כמויות עצומות של אוכל.
רעב, הא? אמרתי לו בעוקץ.
לא, הוא ענה לי. בכלל לא רעב. אבל אני בפאניקה. כי תכף הכל נגמר.
כי תכף נגמרת לנו הודו.

ואני דולה מהזכרון את כל המקומות המופלאים שהכרתי פה בכל השנים של הרומן הזה עם הודו: רג'יסטאן והסיקים, דרג'ילינג, דהרמסלה, רישיקש, אגרה, גואה, קראלה, בומביי, קוצ'ין, לומביני, דלהי ועוד ועוד ועוד. וברור לי, שעוד נחזור.


הנה, הודו. מילה שלי. אנחנו עוד נחזור.


2 תגובות:

  1. אתם חוזרים לחנוכה. יש אורות אצלנו. המון אורות. טיסה נעימה וקלה. תחזרו בשלום!

    השבמחק
  2. אתם חוזרים לחנוכה. יש אורות אצלנו. המון אורות. טיסה נעימה וקלה. תחזרו בשלום!

    השבמחק