חצות מעל הגנגס. העיר כולה מוארת בנורות צבעוניות מול החלון הענק של
החדר. ממש וגאס של הודו, אמרתי למעיין.
היום הזה נגמר באכזבה.
ובהכל אשמים הכוכבים.
עברנו למלון על הגדה של הנהר שצידו האחד זכוכיות לנוף. שלוש פעמים
צבטתי את עצמי לוודא שהנוף המדהים מולי הוא אמיתי.
הוא אמיתי והלחי בוערת.
בכל רגע אנחנו מתאהבים עוד ועוד בילדים. 
וכמה שהם יותר משתוללים ויותר
שואלים ויותר רבים ויותר אוהבים אנחנו מעריצים אותם אפילו עוד יותר. ואני אומרת
תודה ותודה ותודה ותודה ותודה על מה שיש.
אמא גנגה, oh mighty, תשמרי עליהם, על הגוזלים
שלי. ותביאי לנו מזל ובריאות ושמחה.
את ארוחת הבוקר היום אכלנו בגינה יפיפייה שמשקיפה על העמק מה- high bank. וזו אשמתנו שחיפשנו לילדים אוכל מערבי במטבח
הודי. למה לערבב חביתה בשמחה? אבל גם
במטבח המקומי, ההודים חסים עלינו וזה לא עוזר שאנחנו נשבעים שנעמוד בגבורה ב- "Indian Spicy". בסוף האוכל תפל. איפה הודו לנועזים?
מדיטציה של בוקר באשראם הקסום שלי על ההר ויצאנו ללקסמן ג'ולה, שם הלכתי
בהמלצה של מכרה לקריאה אסטרולוגית אצל פרטיק. סלבריטאי של מזלות וכוכבים. והנה רגע
של אמת, יד על הלב, שבועת צופים, כנות מוחלטת: הכוכבים יפים לי בכל רגע נתון,
במדבר בירח מלא, בכל פינה על הכדור ואפילו כשאני יוצאת לזרוק זבל במושב ובוהה
בשמיים. אבל מכאן ועד לחרוץ גורלות ולנחש עתידות דרך מיקום הכוכבים, יש דרך ארוכה.
ספקנות קוראים לזה. לא?
ובכל זאת, מצאתי את עצמי בחדרון קטן, יושבת על קצה מיטה מעופשת
ומקשיבה למישהו שעל כרטיס הביקור האלקטרוני שלו כתוב "chief
astrologer" והוא מפורסם. באמת.
אחרי שתי דקות על קצת המיטה המצחינה, התחלתי לבכות. האיש הזה שישב
מולי, הכיר את נבכי התיק הרפואי שלי מבלי שידע אפילו את שמי, סיפר לי פרטים על
עצמי שאיש אינו יודע והכיר את המשפחה, כאילו גידל את כולם בעצמו. עכשיו שמישהו יתן
לי הסבר לזה, כי נשארתי עם פה פעור.
" בוא לא נבזבז זמן", אמרתי לו כששאלתי שאלות על העתיד והוא
חשש לענות. "אני ילדה גדולה. פשוט תגיד את מה שאתה רואה".
אז הוא אמר.
וקצת
התחרטתי ששאלתי. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה