בקומה ה- 19 מעל בומביי אפשר להרגיש את
האינסופיות של העיר. כמו סאו פאולו, גם העיר הזו לא נגמרת.
בעיר הזאת החיים הם
סרט. של בוליווד.
המארחים הנדיבים שלנו שיכנו אותנו במלון
מפואר, הרעיפו עלינו כל טוב, הצמידו לנו נהג לארבעה ימים, תפרו לנו בגדים לחתונה,
האכילו, השקו והקיפו אותנו באהבה.
והנה מהפשטות והעירום החומרי של רישיקש
והההימאליה, אנחנו כאן, בתוך השפע הזה. בדיסאוריינטציה של מי שעד לפני שלושה ימים
עוד התקלח ב bucket ועכשיו מותח רגליים בתוך אמבטיה מפוארת, אנחנו
מופתעים.
בא לי לחזור הביתה ולנקות את כל הבית
ממותרות. להעיף, לתת ולהשאר עם מה שצריך בשביל לחיות. עם מה שצריך בשביל שפע
מבפנים.
הסתכלנו על השמחה המדבקת של ההודים בחינה.
כולם רקדו בתיאום מוחלט את כל התנועות. גם הנציגות הישראלית המכובדת בחתונה והדיפלומטים
נענו ישבנים עם כולם. זה מדבק. בוליווד זו לא תעשייה של סרטים. בוליווד זו תרבות
ואורח חיים. זה החלומות וגם הכאן והעכשיו. 
והשמחה הזו, כמה שדבקה גם בי וכמה שהביאה
גם אותי לבמה לנענע עם כולם, גם שיקפה לי את הצל ההוא. הנה, דרך יפה בארץ זרה,
שמחה מדבקת, צבעוניות ואושר ערום ובתוכם יש לי גם פינה אחת מקופלת בלב, כמו אוזן
שהשארתי בספר קריאה, בולטת, חדה ומסמנת לי את הזכרון הטרי של האובדן, שילך איתי
תמיד, גם אם ידהה. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה