יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

מהדהדת: India day 7


בנדברהמה אתמול, הרישי הזקן, שנראה כמו יהודה ברקן רק בהודית, אמר לנו להוציא קול בזמן המדיטציה ולהמהם.
אז הימהמתי.
והצליל הזה, שלא הפסקנו להפיק אותו במשך עשר דקות, הידהד במקדש הקטן, דרך הסורגים עמוסי הקורוזיה, אל העמק שמתחתינו.





ככה קמתי הבוקר, מהדהדת את אירועי אתמול. כואבת. עם אכזבה ותקווה שהתמזגו אחת בשניה.

ורציתי לספר על היום המשמים בהרידוואר.










כמה מיותרת היתה הנסיעה שהתארכה וארבע השעות שבילינו בתוך ריקשה היום למרות החברה הנהדרת של חברות חדשות למסע: מורן וירדנה, אבל אז הבהב הסלולר בעשר בלילה והגיעה בשורה עצובה, ממרחקים, על חבר שהתאבד בארץ.

ואני מסתכלת על הגנגס בחושך, שמונה קומות מעליו, והוא נראה לי עמוק. ואני יכולה לדמיין כמה עמוק היה נראה לגיא. כל כך עמוק עד שלא יכול היה לראות את התחתית.


כמה עצוב. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה